בבוא היום נקצור את הפירות 

בבוא היום נקצור את הפירות...

כשיצאתי מביתה של הפסיכולוגית שאיבחנה את בני לקוי למידה מצאתי עצמי בוכה ומחייכת.
"בנך יכול להביע בכתב כ10% מהידע הקיים במוחו הקטן. ובעל פה המצב אינו טוב בהרבה" היא הסבירה לי ותיארה את אוסף הקירות בהם הוא נתקל.
"תארי לעצמך מה קרה לו לאחר שחווה כל כך הרבה כשלונות ותסכולים. הוא תופס את עצמו ככישלון, מה שמוריד כל כך הרבה מהערך העצמי שלו. המורים אינם מצפים ממנו להצליח, חבריו חושבים כמוהו והמוטיבציה שלו ללמוד שואפת לאפס. הרי ממילא אין לו סיכוי...."
"ואז?"
"ואז הוא מפחית את סיכוייו להצליח בפעם הבאה. זהו תהליך מעגלי שחוזר על עצמו. בעצם הוא כמו ספירלה- ככל שהוא נכשל יותר כך הוא שוקע יותר עמוק בתהליך שמבטיח את הכשלון הבא".
"ואיך יוצאים מהמעגל הזה?"
"בדיוק באותה דרך שבה הוא התחיל. כדי להפוך לצאת מהסחרור שמושך למטה צריך להניע תהליך הפוך שיוביל לצמיחה. כל הצלחה קטנה שיחווה תעלה, ולו במעט, את אמונתו בעצמו ואת ציפיות המורים ממנו. כל עלייה קטנה בערך עצמו תעלה את בטחונו העצמי מה שישנה בסופו של דבר את יחס חבריו אליו. רצף זה ישפיע במישרין על המוטיבציה שלו ללמוד ויגביר כמובן את סיכוייו בפעם הבאה"
תכנית הפעולה שהציעה לי הפסיכולוגית היא שהעלתה את החיוך על פני.
"ואת מאמינה שזה יצליח?"
בראשית השנה, בכתה ב', לא הצליח בני ללמוד לקרוא בשיטות שהונהגו בבית הספר. בחוכמתו הרבה הצליח להסתיר זאת מהמורות כשהצליח לנחש את הכתוב. בדרכו חווה תסכולים רבים ואיכזב את עצמו כשלא עמד בציפיות שדרש מעצמו.

ההתמקדות בפוטנציאל שעדיין לא מומש במקום בקשיים שעכבו היא זו שעודדה אותנו לחפש את הדרכים שיעקפו את הלקות. היא זו שאיפשרה לנו לבחון אפשרויות לפתרון בדרך של ניסוי וטעיייה והיא שפתחה את הפתח לבקשות עזרה ורתימת כל הגורמים המעורבים. מצאתי מורה מתאימה להוראה מתקנת שתעבוד איתו על אסטרטגיות למידה, עדכנתי את הצוות החינוכי בבית הספר בתוצאות האבחון ובהמלצות הפסיכולוגית כמו מתן תוספת זמן, אפשרות להיבחן בעל פה, צילום חומר שנכתב על הלוח, צמצום המטלות שדרשו כתיבה מרובה, התעלמות משגיאות כתיב ועוד. השתמשנו בסיוע המרפאה בעיסוק לתחום המוטורי ואסטרטגיית ההתארגנות ואף עודדנו אותו להשתתף בחוגי ספורט שונים.
בסיומה של שנה שלמה חשתי שההתקדמות היא מזערית ופניתי שוב לעזרתה של הפסיכולוגית.

"לאחר האבחון יצאנו לפעולה במטרה אחת ברורה- להניע את הספירלה למעלה בכיוון של צמיחה. אבל אני לא מרגישה שהצלחנו להניע אותה"
חשיבה משותפת הובילה אותי לקחת אחריות ולהוביל את התהליך.
"אף אחד אחר לא מחוייב כמוך לתוצאה" הבהירה לי הפסיכולוגית.
"עד מתי האחריות תהיה עלי?" הקשיתי.
"עד שהוא יוכל לקחת את האחריות עליו"
"זו בדיוק השאלה. כפי שאני שואלת עד מתי אהיה אחראית על סידור הילקוט שלו, הרי הוא כבר בן 10..."
"אילו חס וחלילה הוא היה שובר את רגליו ונעזר בכסא גלגלים, עד מתי היית עוזרת לו לעלות במדרגות?"
"עד שהיה יכול לעלות בעצמו" לא נזקקתי אפילו לענות.

תכנית הפעולה שבחרתי היתה להתחיל במקצוע אחד בלבד. לצורך כך יזמתי פגישה משותפת של כל הגורמים המעורבים: יועצת בית הספר, מחנכת הכתה, מנהלת בית הספר, המרפאה בעיסוק, המורה להוראה מתקנת ואני.
"אני מציעה להתחיל בצעד אחד קטן. בני אוהב מאד את סיפורי התנ'ך וזהו מקצוע שקשה לו בו במיוחד. בקשתי היא שתאפשרו לו לרכז את כל מאמציו במקצוע זה ולוותר לו בתקופה זו בנושאים האחרים". נימקתי את בקשתי בכך שקשה לו לאסוף כל כך הרבה כוחות להם נזקק בכל המקצועות. כל אשר רציתי הוא שבני יוכיח לעצמו ולסביבה שהוא מסוגל להצליח.

משך סמסטר שלם המורה להוראה מתקנת לימדה את אסטרטגיות הלמידה דרך שיעורי הבית בתנ'ך. החומר הלימודי הועבר אליו על ידי המחנכת, גם בדפים מצולמים והוא התכונן למבחן בעזרת מכשיר הקלטה.
"אל תשכח שאתה יכול להישאר עוד רבע שעה כדי לסיים את המבחן" הבטחתי לו כשיצא מהבית והצטערתי ששכחתי להזכיר שקיימת גם האפשרות להיבחן גם בעל פה.
"סיימתי את המבחן לפני כולם!" בישר לי כשחזר הביתה.
"ואיך היה?"
"נורא קל! ידעתי הכל!"
בסוף הסמסטר הסתבר כי חל שיפור בהשגיו בכל המקצועות האחרים, למרות שלא התרכז בהם.
לאחר ארבע שנים של תסכול, בני הרגיש לראשונה מתאם בין הערכתו את יכולתו לבין התוצאות שהפיק.
אט אט חל שיפור עקבי בכל תחומי חייו. ציוניו השתפרו לעין ערוך, בטחונו העצמי גבר וחייו החברתיים הפכו עשירים במיוחד. הוא למד ללכת לישון בזמן שקבענו ואפילו הילקוט הגיע לכתה עם כל הציוד הנדרש.

בצעדים קטנים מדודים ומתוכננים זרענו את הזרעים. בכל פעם בחרתי באחת מהמטרות שנראות פשוטות עבור ילדים אחרים, אך עבורו היוו מכשול. לאט לאט הרמתי את הרף ובחרתי מטרות גדולות יותר כמו שליטה בסדר היום, תכנון הלמידה על פי לוח המבחנים ועמידה בו ועוד.
הרבה לפני ששמעתי את המושג אימון ולמדתי להיות מאמנת יישמתי כלים מתוך הגישה התוצאתית.

כמאמנת וכאמא אני מאמינה כי בידי ההורים, היכולת להניע את התהליך שיאפשר לילדיהם את מיצוי הפוטנציאל שלהם. להם המחוייבות הבלתי מתפשרת לאפשר להם, בדיוק כמו לילדים אחרים, לחוות הצלחות ולהנות מכל האפשרויות שהחיים מזמנים להם. ההורים הם אלו שמכירים הכי טוב את אישיותם וסביבתם. בידיהם מונח צרור המפתחות הפותח את דלתות הצוות החינוכי, ובידיהם גם הארנק. הם אלו הקובעים את סדרי העדיפות הכלכליים.

בדרך לשם עליהם להכיר בכך שכל יעד, גדול ככל שיהיה, מתחיל בצעד אחד קטן. הצעדים שאני בחרתי, נראו לעיתים לסביבה קטנים באופן בלתי הגיוני, אך התאימו לבני. מטרות שלילדים שאינם בעלי לקויות למידה נראות קלות להשגה, היוו בעבור בני אתגר. כדי להאמין בכך היה עלי לגייס יכולת סליחה וקבלה כלפי בני.

כמוני, הורים רבים מסכימים ומבינים שהילד לקוי הלמידה אינו אשם בהתנהגותו והיא מהווה רק דרך לביטוי תסכוליו או באי יכולתו לעמוד בסטנדרטים הנדרשים. הם סולחים לו על שאינו מגיע להישגים כפי שציפו ממנו מהיכרותם אותו.
סליחה זו נדרשת גם כלפי עצמנו, ההורים, וכלפי צוות בית הספר שהרי אף אחד מאיתנו אינו מושלם. גם אני לא תמיד זכרתי את המטרה, ואפילו שזכרתי אותה, לא תמיד הצלחתי להתמקד בה. כשנזכור את הקשיים שלנו בבית, נוכל להבין מה נדרש מהמורים בבית הספר כשהתנאים הפיזיים בו הינם בלתי סבירים. בכתה המונה קרוב ל-35 תלמידים, ילדינו אינם בנים יחידים. אם נזכור את הנתונים המתפרסמים בעתונות, הרי שבמערכת החינוך מאובחנים כ-10% ילדים לקויי למידה שזקוקים לתוספת זמן במבחנים, אפשרות להיבחן בעל פה, או התייחסות מיוחדת אחרת. למורים שאמורים למלא אחר המלצות אילו אין זמן להקדיש לכך במסגרת שעות עבודתם שלא לדבר על מקום שקט ונוח לביצוען.
עם זאת, תפקיד ההורים לא לוותר. עליהם להיות האחראים על התנעת תהליך הצמיחה. עליהם לפעול כדי לגרום לילדיהם לחוות את חווית ההצלחה הקטנה הראשונה ולאחריה את ההצלחה הקטנה הבאה.

השנה נרשם בני לתיכון והתקבל ללמודים בכתה הרב- תחומית המיועדת לתלמידים מצטיינים. זרעי הסליחה נזרעו משך שש שנים, השקינו אותם באהבה ובתמיכה והם שהנביטו הצלחות קטנות. אוסף ההצלחות שנצברו צמחו והצמיחו הצלחות נוספות שמאפשרות לנו חיים שלמים ושמחים. מעגל התסכול והכשלון נפרץ ואנחנו מניעים כל יום מחדש את זה החדש המוביל לפריחה.
קצרנו את הפירות.